דקו סטופ - חנות ציוד צלילה טכנית דקו סטופ - חנות ציוד צלילה ספורטיבית דקו סטופ - חנות ציוד צלילת עבודה
 
 

למידע על שרות טיפולים ותיקונים
לחליפות צלילה יבשות לחץ כאן

למידע וסרטוני הדגמה של סכיני
הבטיחות והחילוץ EezyCut לחץ כאן

אמצעי תשלום:
חנות ציוד צלילה טכנית חנות ציוד צלילה ספורטיבית חנות ציוד צלילת עבודה חנות ציוד צלילת עבודה

מקום ראשון

בחורף 2011 התקיימה תחרות "סיפורי צלילה בחורף ובקור" על דפי פורום צלילה תפוז.
על המתחרים היה להעלות סיפור על חווית צלילה (בדיונית או לא) ובין כל המתחרים הוגרלו פרסים יקריי ערך בחסותנו- חברת DecoStop Israel.


סה"כ השתתפו בתחרות 24 סיפורים מלהיבים, שלבסוף זכו שלושת הסיפורים המפתיעים והמרתקים הללו:


במקום הראשון זכה בחליפת צלילה יבשה תפורה לפי מידה מבית OTTER הסיפור:

איך שברתי את הרגל בחופשת סקי
מאת: בן תמיר (ספוקי)

אף פעם לא אהבתי את הצרפתים. אני חושב שזה התחיל בסביבות גיל 13, כיתה ז', כאשר הכריחו אותי ללמוד צרפתית בחטיבת הביניים. 6 שנים סבלתי את/מ המקצוע הזה, ובסוף התברר שאני לא זוכר כלום מהשפה. חוץ מבונז'ור ו-common tu t'applle, אני וצרפתית זה בערך כמו סינים והודים. היום כבר יש לי סיבה נוספת לשנוא אותם.
זה התחיל בדצמבר 2007. חברתי הקרובה הציעה לי שניסע יחדיו מס' חברים לטיול סקי באירופה. בהרי האלפים הצרפתים, Dauphine-savoie ליתר דיוק. בהתחלה סירבתי על הסף. מה לי ולסקי? אני מעדיף למדוד את העומק מתחת למים, ולא את הרום של הפסגה מעל פני הים. קצת שיכנועים וטובות הנאה, עוד שיטוט או שניים בגוגל, וגיליתי שבאזור ישנם יותר מ-100 אגמי מים מתוקים המכוסים בקרח ואשר ניתן לצלול בהם. אני, שמספר חודשים קודם לכן סיימתי קורס טכני, חשבתי שאני יכול לשים "V" על שתי ציפורים במכה אחת. גם לצלול מתחת לקרח וגם לשבור את הרגל בסקי. רק לא חשבתי שזה יקרה בסדר ההפוך.
פברואר 2008. מתנת יומולדת מוקדמת. נפגשים בנתב"ג 4 חברים. 3 מכורים לסקי ואני. הם כולם. סוחבים ציוד כבד, מגלשיים, נעליים וביגוד טרמי כאילו הם עכשיו יוצאים, מינימום, לכבוש את האלפים. ואני? בקושי פליז יש לי בארון. את ציוד הצלילה החלטתי להשאיר בבית (למעט מחשב הצלילה כמובן). אין לי באמת מושג איזה ציוד כן מתאים ואיזה סתם יעלה לי כסף על over weight. בעוד שחברות התעופה מאפשרות לקחת ציוד סקי ללא תוספת תשלום על משקל עודף, ענף הצלילה לא נהנה מאותן פריווילגיות. ארבע וחצי שעות אח"כ נוחתים בשדה התעופה שארל דה-גול בצרפת. עוד שעתיים וקצת ברכבת המהירה של צרפת ואנחנו מגיעים למחוז חפצנו. 
את רוב ההזמנות ביצענו מהארץ, כך שלאחר שהגענו וביצענו צ'ק-אין במלון, התפצלו דרכינו. בעוד חבריי הולכים לבדוק לגבי מסלולי סקי מומלצים ו-Free pass לרכבל, אני הולך להסתכל במפה שבלובי ולתור אחר אזורים כחולים ומועדוני צלילה. אחרי סיבוב קצר בעיירה ושיחה עם מס' מועדונים, נפל הגורל על מועדון צלילה קטן ונחמד של אירגון CMAS הצרפתי (מזל שיש לי בארנק גם כמה תעודות של ההתאחדות הישראלית לצלילה, תמיד טוב להרוויח עוד כמה נקודות זכות). אחרי אינספור מסמכים שצריך לחתום עליהם (אני חושב שמתישהו גם חתמתי על הסכמה להשיא את בתי-בכורתי למנהל המועדון, מארק) סיכמנו על זמן ומחיר. 80 יורו לצלילה אחת, כולל ציוד, יותר זול ממה שחשבתי. לאור הסמכתי וניסיוני בצלילה מארק רצה בתחילה שאני אצלול עם אחד מהצוללים הפחות מנוסים שמצטרפים לצלילה, אולם הבהרתי לו כי מדובר על צלילה ראשונה שלי מתחת לקרח ולכן אני לא מוכן להיות בייבי-סיטר של אף אחד.
למחרת בבוקר אני מגיע למועדון וחשכו עיניי. מארק, הגרמני שמנהל את המקום אינו חש בטוב ובמקומו אני צריך להתנהל מול פייר, מדריך צרפתי שאינו דובר אנגלית ברמה גבוהה ורוב התקשורת בנינו מתבצעת באמצעות סימני ידיים וציורים. בדיעבד, פה כבר הייתי צריך להבין את הרמז ולבטל את הצלילה. אבל לא, מחסום פעוט כמו שפה זה לא מה שימנע ממני לצלול, גם אם היא מתחת לקרח.
מגיעים לאתר הצלילה. אנחנו 3 צוללים ופייר המדריך. יש אוהל גדול בתוכו אמורים להתארגן. אבל רגע, מאיפה נכנסים למים? מתברר שבאמצע האוהל גם קדחו, מבעוד מועד, חור בקרח. מרכיב את הציוד. מיכל בודד 15 ליטר עם ברז כפול, זוג ווסתי סקובה פרו מדגם MK17 אטומים לסביבה, מאזן לוח גב של חברת Agir וחליפה יבשה. זה אולי המקום לציין שמעולם לא צללתי עם חליפה כזו, ומלבד ללמוד על התאוריה מאחורי צלילה שכזו, גם לא התמזל מזלי ללבוש אחת. קיבלתי חליפה, של חברת Otter, בצבע כתום מזעזע (אולי שיהיה יותר קל לאתר את הנעדרים מתחת למים?). חבל שלא אמרו לי אתמול שאני צריך להביא עימי ביגוד טרמי מתאים, כי להם לא היה. זה מה שיש ועם זה ננצח (זה היה, בדיעבד, הרמז השני). אז אני, עם גרבי ספורט, מכנסי טרנינג מריקושט ומעיל מנסה להיכנס לתוך חליפת צלילה שבפירוש לא אמורה להכיל את הפריטים הללו. בסוף איכשהו הכל נסגר, עולים על הציוד, תדריך אחרון והופ, קופצים למים.
קרררר. זו היתה המחשבה הראשונה שלי ברגע שפניי כוסו במי הקרח. הדקירות הללו בפנים, בכל נקודת עור חשופה, כאילו אלפי נמלים עוקצות אותך, זה משהו שיכול לשתק אדם תוך שניות. המחשבה הראשונה שלי היא לקוות רק שהמסכה תתאים לי ולא תזוז (הרי לא הבאתי איתי את המסכת צלילה הפרטית שלי) שחס וחלילה לא יכנסו לי מים למסכה ואני אצטרך לרוקן אותה. אחרי עוד כמה שניות, אחרי שההלם הראשוני מתפוגג, עוד תחושה מגיעה למוח שלי. רטוב לי. אני מסתכל בבהלה עלי ועל הציוד שלי, בניסיון להבין אם ואיפה יש לי דליפה בחליפה. אחרי חיפוש קצר מתברר שהאטם ביד יושב על שרוול המעיל ולא אוטם כמו שצריך, מיד אני מסדר את מה שצריך להיות מסודר, אבל זה מאוחר מידי. מי קרח חדרו לי לחליפה, ומפה אין דרך חזרה. 
כאמור, צולל טכני מהולל כמוני לא נותן לזוטות להפריע לו, אז אפילו לא הודעתי למדריך על התקלה והמשכתי לצלול ולהעמיק. אולם התקלה הזו גרמה לי להשתרך מאחורי הקבוצה כך שהייתי צריך להתאמץ ולהשיגם. תוסיפו לכך את העובדה שאני צולל עם כובע, דבר שאני שונא, מפני שאוויר הלכוד מתחת לכובע מציק לי. מרוב בלבול ובלאגן, אפילו לא שמתי לב למה שמתרחש בסביבתי. אני מסתכל על המחשב ו... כלום. הוא מת. כנראה שהוא לא מיועד לעבוד בטמפ' מים שכאלו. תזכירו לי לשלוח מכתב לסונטו... וכך מצאתי את עצמי פתאום ב-15 מטר עומק ועם 50 אטמ' פחות במיכל באמצע קרב חסר סיכוי נגד בועות אוויר הלכודות תחת הכובע. בשלב הזה תפסתי את עצמי בידיים והכרחתי את עצמי להירגע, לנשום עמוק ולהסדיר את המערכות. ואז גם נזכרתי להתבונן לא רק קדימה ולמטה, אלא גם למעלה. מה להגיד לכם? זה מראה מופלא. קרני האור שנשברות על פני הקרח, המים הצלולים והראות האינסופית. כמעט ואין דגים, אבל הקרקעית מלאה בחסרי חוליות, בעיקר לובסטרים וסרטנים. היה שווה להגיע עד לפה. 
אחרי בערך 20 דקות צלילה המים בחליפה שלי התחילו להשפיע עלי, ואני התחלתי לרעוד כמו טרקטור ישן ביום האסיף. הפנים שלי התחילו להכחיל והרגשתי שאני חייב לצאת מהמים, ויפה שעה אחת קודם. הבעיה היתה שעם הכפפות הנוראיות הללו, כל אחת יכולה לעצור כדור בגלל העובי שלה, אני לא הצלחתי לסמן למדריך מה לכל הרוחות אני רוצה. בסופו של דבר, מרוב תיסכול, לא היתה לי ברירה והחלטתי לסמן לו שאני עולה למעלה, הסתובבתי והתחלתי לחפש את חבל החיים, החבל שמחובר למדריך וקשור לנקודת הכניסה באוהל המחומם. כנראה שמרוב קור ואפתיה, פשוט לא ראיתי את החבל והתחלתי לשחות בכיוון משוער של היציאה. בשלב הזה, למזלי, המדריך תפס אותי וביחד עם הקבוצה הוביל אותי לנקודת היציאה תוך כדי שאני רועד מקור ובקושי מצליח להזיז את הסנפירים. אולי אני לא קולט את זה בזמנו מתחת למים, אבל אחר-כך אני מבין את החשיבות של החליפות הכתומות והקצת-פחות מזעזעות עכשיו. עוד 10 דקות, שנראו כמו נצח, חלפו ואני רואה קרני אור חודרות למים. כמו הצילום של גל"ש מהמערה באכזיב. בשניה הראשונה חשבתי שזה הסוף, ואני רואה את מה שתמיד מתארים אנשים על סף מוות כאור שיורד מן השמיים. אולם אחרי כמה שניות, כאשר אנחנו מתקרבים לאותו מקור אור, אני מבין שמדובר בעצם על נקודת היציאה. ניצלתי!
החבר'ה שמחכים בחוץ באוהל מושכים אותי מהמים הקפואים אל האוהל הפחות-קפוא. בדקות הראשונות אני פשוט רוצה לשכב ככה, על הקרח הקפוא עם כל הציוד, ופשוט לא לזוז. כל כך רע הרגשתי. אבל אז הם הכריחו אותי לקום ולהתחיל לפשוט את הציוד, ובעיקר את הבגדים התחתונים הרטובים. אז לאט-לאט התיישבתי, התרוממתי, הלכתי שניים-שלושה צעדים, ומרוב קור פשוט רעדו לי הרגליים, החלקתי ונפלתי בכל כובד משקלי על הקרח. 
למזלי הוא לא נשבר.
חבל שאי אפשר להגיד את אותו הדבר על רגל שמאל שלי.
את המשך הטיול ביליתי בבית המלון, מול האח, עם גבס על הרגל. מעולם לא הספקתי לעשות סקי, עדיין. גם צלילה מתחת לקרח לא.

תחרות סיפורי צלילה תחרות סיפורי צלילה תחרות סיפורי צלילה

מקום שני

במקום השני זכה בגלגלת אצבע מנירוסטה + מצוף סימון הסיפור:

תאונת צלילה בסוף העולם שמאלה
מאת: דורון ברקת

רבים הם סיפורי הצלילה, וקצרה היריעה מלספר את כולם, אבל סיפור אחד לא יישאר לא מסופר, והוא סיפור המסע שלי לסיביר. טיול בסיביר הוא חוויה ששום דבר לא ידמה לה: התושבים, הנוף המדהים, האוכל וכמובן - אגם בייקל – האגם הגדול בעולם, ששטחו גדול משטח מדינת ישראל כולה, ועמקו כקילומטר וחצי. אבל בסיפור זה לא נעסוק דווקא בנוף או בקולינריה האתנית, אלא באירוע מכונן שאירע לי בסיביר. אירוע שהייתי שמח לוותר עליו, אבל ללא ספק הוא שינה אותי רבות – לטוב ולרע שבדבר.
 
יום הצלילות השני שלי באגם בייקל, החל במזג אוויר סוער וגשום. הטמפרטורה צנחה קרוב מאוד לאפס ומי האגם בחלקו הדרומי סערו, כשחלקו הצפוני היה עדיין קפוא. בבוקר צללתי יחד עם רוני, שותפי למסע, צלילה רדודה כדי לצלם צילומי פנורמה ב"מדף", ולא עברנו את עומק עשרת המטרים הראשונים, ולמרות זאת הצלילה לא היתה קלה עקב הסחף והגלים הגבוהים.

לאחר מנוחה וארוחת צהריים, התארגנו לצלילה נוספת, הפעם הצטרפו אליי מרצ'ין, כתב של מגזין הצלילה הפולני "נורקובנייה" וגנאדי, מדריך הצלילה המקומי. גנאדי ירד לצלילת סולו טכנית בעומק 65 מ', ואילו מרצ'ין ואני תכננו לחכות לשובו בעומק של 40 מ', ולהמשיך יחד את הצלילה לאורך הקיר. כבר בנקודה זו לבי בישר רעות בקשר לצלילה הזו. ייתכן שהיה זה הגשם, הגלים הסועים שניבאו את הבאות, או הריחוק משותפי הקבוע, רוני. כך או כך לצלילה זו לא ירדתי בלב שלם.

תחילת הצלילה היתה שגרתית: שחינו לכיוון קצה המדף, כ- 50 מטרים לתוך האגם, ושקענו. גנאדי ירד ראשון והמשיך לעומק התהום, כשרק בועותיו מסמנות לנו מתוך האפלה את מיקומו המשוער. מארצ'ין ירד שני לעומק 40 מטר, ואילו אני ירדתי אחריו ונעצרתי בסביבות ה- 36 מטר. טמפרטורת המים היתה קרובה מאוד לאפס, והאצבעות שלי קפאו בתוך הכפפות העבות ובקושי יכולתי להזיז אותן. למרות זאת הקיר היה יפה מאוד והדקות הראשונות של הצלילה עברו בשלום. לרגע קט התפוגגה אותה תחושה רעה שהיתה לי בתחילת הצלילה, ונהניתי מיופיו של הקיר על ספוגיו וסרטניו.

לאחר חמש דקות מרגע השקיעה החל הווסת שלי להזרים אוויר באופן חופשי, Free Flow. הדבר אירע בגלל שחלקי הווסת קפאו. כאשר אוויר מוזרם בלחץ, הטמפרטורה שלו יורדת (חוק ברנולי), וכיוון שהמים היו קרובים לאפס מעלות, האוויר הקפיא את הממברנה ופין הלחץ הגבוה שבדרגה הראשוה קפא וגרם לתקלה.

ניסיתי לדפוק על הווסת, ניסיתי למצוא פיתרון לבעיה, אך לא היה לי.  לאחר כדקה של נסיונות, הצצתי במד הלחץ, בינות לבועות האוויר שאפפו אותי, ולחרדתי גיליתי שנותרתי עם פחות מ- 90 בר! הערכתי שנותרו לי מקסימום שלוש דקות כדי לעלות לפני השטח, אולם כיוון שמארצ'ין צלל מספר מטרים מתחתיי, בחרתי לרדת אליו ולבקש ממנו את האוקטופוס שלו, כדי שנעלה יחד. העמקתי אל מאר'צין ותלשתי את האוקטופוס שלו מהמאזן, אך כדי להוסיף על מצוקתי גיליתי שעל האוקטופוס שלו כלל לא היה מותקן מנשך, ולמרות שהווסת היה תקין בפני עצמו, עם שפתיים קפואות במי קרח לא הצלחתי להכניס אותו לפה.

בנקודה זו הרבה אוויר כבר לא נשאר לי, וכיוון שירדתי לעומק של 40 מ' גם נקודת האיזון שלי השתנתה ונעשיתי כבד מדי. מתוך אינסטיקט וכדי לפצות על הציפה השלילית, בתוך ים הבועות שמסביבי והחרדה בה הייתי, לחצתי לחיצה קטנה על כפתור האינפלייטור, כדי להזרים מעט אוויר למאזן ולפצות על המשיכה מטה. זו היתה טעות! משום שבצלילה בחליפה יבשה נהוג להתאזן באמצעות הוספת אוויר לחליפה עצמה ולא למאזן. חום הגוף והבגדים שומר על החליפה בטמפרטורה גבוהה, אבל האינפלייטור עצמו נמצא קפוא במים, וברגע שלחצתי עליו, הכפתור נתקע וניפח את המאזן שלי לחלוטין. כך, בעומק של יותר מ- 40 מטר, הפכתי פתאום מצולל שקט לטיל בליסטי מלא בבועות, שמתחיל לעוף למעלה ללא שליטה. ידעתי היטב כי עלייה מהירה בצלילה מאוד מסוכנת, ועלולה להרוג או לגרום לשיתוק, נזק מוחי, עיוורון, פגיעה בלב ואף להרוס את ה"מחסום דם-מוח", המגן על מוחינו מפגיעות שונות. אם נאמר שמהירות העליה המקסימלית המותרת כיום היא 10 מ' לדקה, הרי שזמן העלייה מעומק 40 מ' היה צריך לעמוד על 4 דקות ללא חניית בטיחות, אבל זמן העליה שלי בפועל עמד על 20 שניות.

כדי להאיט את העלייה ניסיתי ביד אחת לתפוס את הקיר תוך כדי שחרור אוויר מהאינפלייטור בידי השניה. תפיסת הקיר התגלתה כמשימה לא קלה לביצוע עם כפפות 5 מ"מ ואצבעות קפואות. גם שחרור האוויר לא צלח, משום שהמאזן המשיך להתנפח במהירות, ועם הכפפות לא הצלחתי לנתק את צינור האוויר מהאינפלייטור. בנקודה מסויימת, בסביבות 20 מ', התהפכתי - דבר שאסור לעשות בחליפה יבשה! - וניסיתי לדחוף את עצמי כלפי מטה באמצעות טילוף עם הסנפירים, ותוך שניות מצאתי עצמי ללא סנפירים – ללא "מנוע". מאותו רגע לא יכולתי לעשות יותר מאומה, למעט להוציא את כל האוויר שבראותיי, ולהתפלל. אומרים שברגעים אלו כל חייו של אדם חולפים לנגד עינייו. איני זוכר אם חיי חלפו לנגדי, אבל בפירוש חשבתי לעצמי: "לעזאזל, למה לא נשארתי בספינה, עם כוס תה חם של לודמילה?!".

הסיפור אולי נשמע ארוך, אבל הוא די קצר. הצלילה כולה ארכה 7 דקות בלבד. תוך עשרים שניות קפצתי מ- 40 מ' לפני המים. המחשב אפילו לא הספיק לרשום את העומקים בדרך, והעומק האחרון שהוא הספיק לציין היה 9 מ', ממנו עליתי במהירות כה גבוהה שאפילו המחשב הסתחרר והתבלבל. על פני השטח הגלים הגבוהים לא נתנו לי להרים ראש, ולא יכולתי לשחות חזרה ללא סנפירים. צעקתי אל הספינה, והם שמעו והחלו להוריד עם מנוף סירת הצלה למים – פעולה מורכבת וארוכה, ובינתיים אני נסחפתי.

לאחר מספר דקות, הגיח פתאום מארצ'ין מהמים. הוא ראה את שקרה ועלה במהירות המקסימלית המותרת, כדי לסייע לי. תוך מלחמה מתמדת בגלים ובתשישות, גרר אותי מארצ'ין חזרה לספינה, שם משו אותי שאר החבר'ה והעלו אותי לסיפון. דבר ראשון, בדקתי שיש לי תחושה בידיים וברגליים. תחושה אמנם הייתה, אך גם עקצוצים – בידיים, בפה ובלשון. כל כך שמחתי על היותי טכנאי חמצן מתנדב ביד-שרה, משום שבזכות זאת ידעתי כיצד אומרים חמצן ברוסית. "מני נוז'ן קיסלרוד!" צרחתי בכל הכוח, אני צריך חמצן.

החבר'ה עשו סיבוב בספינה, ולאחר שתי דקות חזרו ותוך גירוד פדחתם אמרו שמיכל החמצן היחיד שיש בספינה, נלקח ע"י גנאדי, המדריך שירד איתנו, ושקע לצלילה טכנית. כיוון שלא נמצא שום מיכל חמצן לרפואה, נשמתי ניטרוקס ממיכל צהוב כלשהו שנמצא בספינה, עד ששב אלינו גנאדי, ולקחתי ממנו את מיכל החמצן שלו.

כך מצאתי את עצמי לאחר תאונת צלילה באמצע סיביר הרחוקה, סובל ממחלת הדקומפרסיה וללא תא לחץ קרוב (תא הלחץ היחיד שהיה באזור נמצא, מרחק  5 שעות שיט). הורידו אותי לחדר, ובמשך חמש שעות נשמתי אך ורק חמצן נקי, עד שנגמר המיכל. לאחר שווידאתי שאני מרגיש טוב ואין הרבה עקצוצים, הספינה המשיכה בדרכה ואילו אני לא צללתי יותר, וחיכיתי 48 שעות, עד שתחלוף הפאזה הגאזית ואני אוכל לטוס חזרה הביתה. כמובן שלאמא שיקרתי ולא סיפרתי דבר, אבל לתדהמתי קיבלתי מספר טלפונים מדוקטור מלמד, ששמע על כך בארץ והתקשר לברר מה שלומי.

מספר שעות לאחר שנחתתי בנתב"ג כבר התייצבתי אצל ד"ר גרגורי פישלב בתא הלחץ שבביה"ח "אסף הרופא", ובמשך יומיים עברתי טיפולים היפרבאריים. למרות שהמצב השתפר, לא כל העקצוצים חלפו להם, ובהמשך הזדקקתי גם לפיזיותרפיה, מעקב ובדיקת אקו-לב, כדי לשלול נזק לבבי. כמו כן, אסר עליי ד"ר גרגורי לצלול במשך חצי שנה. אבל היי,  לפחות נשארתי בחיים. "אלוהים אוהב אותך כנראה", אמר לי ד"ר גרגורי, "אחרי שישים שעות ללא תא לחץ ועם שתי טיסות, נשארת בחיים ואפילו עם הידיים והרגליים".

מסקנות רבות ניתן להסיק מן הסיפור: לוודא שציוד הצלילה מותאם לאופי הצלילה המבוצעת (ישנו ציוד מיוחד שמונע קפיאה של הווסתים), לוודא שהאוקטופוס של בן-הזוג תקין ופועל, לוודא שבכל מקום ממנו אתם צוללים יש מיכל חמצן מוכן ומלא למקרה הצורך, ובשום פנים ואופן לא לוותר על טיפול בתא לחץ. אבל מעל לכל – סמכו תמיד על תחושת הבטן שלכם, וכאשר לא שלמים עם הצלילה – לא צוללים. אילו הקשבתי לתחושת הבטן שלי בספינה, לא היו לי עקצוצים באצבעות ובמרפק עד עצם היום הזה, שלוש שנים מאוחר יותר, אפילו בעת כתיבת שורות אלו.

תחרות סיפורי צלילה תחרות סיפורי צלילה תחרות סיפורי צלילה

מקום שלישי

במקום השלישי זכה סט 4 צינורות Miflex לוסת (לצולל ספורטיבי) הסיפור:

צלילה בחורף ב שוויץ 
מאת: cubozoa

לאחר שהבחינות שכמעט העבירו אותי על דעתי הסתיימו, הגיע הזמן להסניף שוב חנקן. חנקן טהור, מרווה, משכר ובועתי. חנקן שכמותו יש רק עם לחץ גדל, כשעולם הדממה מקיף את הנושם. אי לכך החלטנו הבאדי לאותו יום, ואנוכי, לצאת לחד יומי. הפור נפל על הורגן, משם אפשר לצלול באגם ציריך.

וכך מצאתי עצמי בוקר אחד ברכבת עם תרמיל על גבי ובתוכו בוטיס ואפילו וויפר אשר טס במיוחד לשם כך מארץ הקודש לשוויץ האירופאית. כמובן שמדריכת הצלילה בהורגן הסבירה לנו שצלילה באגם הינה משהו אחר לגמרי והרבה יותר מסובכת מאשר צלילת כייף בים. כמובן שגם היא (פלוס כל העולם ואישתו) קבעו פה אחד שאנו משוגעים, כי בעונה זו עדיין קור אימים והראות על הפנים, וכמובן שעד שבאמת הגענו היא ציפתה לטלפון שיודיע לה שאנו מבטלים. אבל גם הבאדי לא ויתר וגם לי חסרים כמה ברגים מהותיים. בתחנת הרכבת של ציריך הבאדי אסף אותי עם הרכב. 

כמובן שכבר בבוקר הודיעו לי שלושה אנשים ששלג יורד בציריך ושאולי נבחר ביום אחר. אבל נשארנו איתנים. החנקן, האדרנלין, החוויה של פעם בחיים... כל זה קרץ לנו כה חזק, עד שאפילו איומים לשלחנו לבית משוגעים חלפו עברו על אוזנינו ללא תגובה. כך ירדו הטמפרטורות (בסביבות 3-4 מעלות צלסיוס), ובו זמנית עלו כמויות השלג סביבנו ועימם גברה בנו ההתרגשות. הנוף בדרך היה לבן, מהמם ומרומם.
בהגיענו למועדון קיבלה את פנינו אשה חביבה, חייכנית ומלאת חוש הומור ששמה בטינה. כשהציגה את עצמה בתור מדריכת הצלילה עלה בראשי שהיא יותר מזכירה לי מתאגרפת מקצועית. מאוחר יותר הבנו שנינו מאיפה לה כל השרירים, אך בהתחלה עדיין היינו די תמימים. קפה, שיחה, בדיקת לוג בוק, הסברים, תדרוך והתרגשות. בקיצור, שיגרה מוכרת לצלילות מודרכות. 

הצגת המיכלים. מפלדה!!! עם חיבורי דין לווסת ולאוקטופוס. סוף סוף זכיתי לראות את החיבורים, בהם הפורום דן כה הרבה, חשבתי לעצמי בשמחה. לאחר מכן מאזן, סנפירים, מצפן, ו... חליפה 7ממ' עם עוד חלק עליון, כובע וכפפות 5ממ'. עיוותנו את גופנו, הישתוללנו, ישבנו, שכבנו, עמדנו, רקדנו... החליפות עלו בקושי. נסגרו עם הנשימה האחרונה ו... החליפה שלי היתה קטנה. להילחם, לצאת, לנשום, לנשום שוב, לנשום עמוק, להביט בחליפה הבאה ולנשום פעם אחרונה מלוא הראות. ואז להכנס לחליפה הבאה, לזכור את כבוד השיח נעזר בשקית פלסטיק, לחקות אותו ו... הפלא ופלא, כמו קסם תוך פחות מחצי דקה הכל היה סגור ואטום. סגור אטום, וממש ממש מסורבל...

יאללה, לוקחים ציוד, הולכים כמה דקות בשלג לאגם, שוב תדרוך, ואז המלחמה עם הכפפות, שעד היום לא ברור מי ניצח, הכפפות או אני. הבאדי ואנוכי נרגשים ומוקסמים. השמש יוצאת לכבודנו, השמים זורחים, מלמעלה הכל יפה ומדהים ושלווה שוררת מסביבנו. פשוט הרגשה של חופש, הבאדי ואנוכי חושבים וחיוך פרוש על פנינו.

אבל: קררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר
לא סתם קר. קפוא! מקפיא. אומנם רק בשפתיים ובמצח, אבל ברמות של קיפאון מתקדם. טיפה מים נכנסת למסכה ולאף והמוח פשוט קופא. הגוף נוקשה וקשה להזזה עם כל האיטומים והמשקל. והידיים בתוך הכפפות מאבדות רגישות. אנו מנסים להיתרגל קצת, אבל חוש המישוש בוגד בנו. כדי ללחוץ על האינפלייטור כראוי צריך להביט בו. אפשר בנקל למשוך את מד העומק אם רוצים לתפוש את הפנס והכי נורא זה מיכל הפלדה. (ברצינות: מרגע זה אני מצדיעה לכל אחד אשר מסתדר עם מיכל כזה.)
נכנסים למים. מתרגלים לקור, ומחליטים לרדת לקרקעית בעומק 3 מטר כדי להיתרגל. מרוקנים מאזנים, קדימה פנה. 

אבל...
בדרך למטה אני מביטה במחשב והופ, המיכל זז לו ימינה ואני על הגב, מפרכסת כג'וק עם מגבלות תנועה, מסתובבת חזרה ועוד לפני שהבנתי מה קרה אני צפה מחדש. תקווה מפעמם בליבי שלא אהפוך לג'וק כמו בסיפורו של קפקא, ושכל זה יסתדר במהרה. אוקי, נסיון שני. מגיעים לקרקעית, כמעט. בדרך שוב אני מתהפכת סביב צירי ושוב מוצאת עצמי מעל המים. אוקי, נסיון שלישי, מחליטים. הבעיה נראת יותר פסיכולוגית מאשר גופנית... 

יורדים. המדריכה תופסת את המיכל מאחורה. אני מרגישה זו. גם ככה חופש התנועה כמעט אינו קיים בבגדים אלו... זהו, הקרקעית. לנשום. לפמפם. בזמן הפימפום שוב המיכל וכובדו מטילים אותי הצידה. המסכה זזה, מים קרים ומקפיאים נכנסים לי לאף, תנועותי המסורבלות, אלו של הבאדי ושל המדריכה מאחורי מרחיפים חול דקיק. יחד עם מרק האצות והראות הדלילה גם ככה, הכל נהיה אביך. אני מנסה להיתרומם, להתאזן. אני יודעת שהבאדי איפהשהו מאחורי בצד ימין, ושהמדריכה אמורה להיות בטווח נגיעה בצד שמאל, אבל אני לא רואה כלום חוץ מחול וחול וחול. אפילו את מרק האצות החול מכסה. באפי ישנם מים קרים עם ריח אצות, לחץ באוזניים, הרגשת חנק. אני מרגישה את נשימותי מהירות מדי. הרבה יותר מדי. אני לא רואה אף אחד, לא רואה כלום. מרגישה את אחיזה המדריכה במיכל וכל גופי אטום, תחושת חנק עולה וגדלה. אני מסתובבת ימינה ושמאלה, מטלטלת את המיכל כדי לנסות להיתאזן, הקליפס בסנפיר שמאל נפתח וברור לי שאני רוצה לעלות. לא מהר, פשוט לעלות. לעלות ועכשיו! אני לא רואה כלום, מרגישה שהיא מרפה את אחיזתה כאילו מבינה שאני על סף פאניקה (או אולי כבר באמצע התקף?) ולאט לאט אני עולה את שלושת המטרים עד למעלה. (אני שוב מבינה את חשיבותו של קשר עין.)

מעל המים רואים. רואים משהו. איזו הקלה. דבר ראשון אני פותחת את הרוכסן בצאוור. הרגשת החנק חולפת. ''זהו, אלו היו 3 נסיונות ועכשיו נכנסתי לפאניקה. תצללו בלעדי, ואני אחכה פה!'' אני קובעת חד משמעית. הבאדי מביט בי המום ואובד עצות. והמדריכה בשקט וסבלנות שואלת מה היו הבעיות. אני סופרת אותן אחת אחת, מתקנת את סגירת הסנפיר, נושמת עמוק, מרוקנת את המסכה, סוגרת את הרוכסן ויורדת הפעם לבד חזרה למקום בו הבנתי את חשיבות הפרוג קיק.

שיט. איזון. כמה לחיצות קצרות. אין תגובה. לחיצה ארוכההההההההההההההההה. אין תגובה. שוב לחיצה ארוכהההההההההההההההההההה, ושוב אין תגובה. אנו בשלושה מטר ואין סיכוי להיתאזן. הכל שונה מאד. כל טיפת מים שחודרת למסכה מקפיאה את האף. כל פמפום אומר תזוזה של כל הגוף, כי חופש התנועה מוגבל. המים ירוקים חומים מלאי אצות וחול. ו.... בדיוק. זה כל מה שראינו בזמן הצלילה. אם אפשר לקרוא לזה לראות משהו... מצד שני, לא ציפינו לראות יותר מזה.
אבל החרדה עברה. מתחילים לצלול. הבאדי ואני מתקדמים ונחבטים בקרקע פעם אחר פעם. כשלשניה נדמה שנמצא איזון אז שינוי של חצי מטר מספיק כדי לשנות הכל. זו צלילה ראשונה מזה הרבה שהאינפליטור דרך קבע ביד. אפילו בפנס אנחנו לא משתמשים. אלומת האור בקושים עוברת חצי מטר. 
הרגשת הקור עוברת לה ולמרות בעיות האיזון מוצאים שיטות להיסתדר. אני עסוקה בלנסות ולדאוג שהמיכל ישאר על גבי ולא ימשוך אותי לצדדים. השיטה שעובדת היא להעיף אותו אחרי כל תזוזה לצד השני, ואז שוב ושוב ושוב, בערך כמו צורת שחיה של צלופח. או להחזיק אותו ביד ימין כשרוצים להשתמש ביד שמאל. אני מתחילה להנות. אוקי, זה קצת מסובך, אבל אתגר חדש. אחרי שהלוג בוק כבר איים להגיע בקרוב ל100 צלילות האגו שלי שמח להרגיש שוב כמו ביום הראשון של הקורס. אפילו יותר נורא. זה מבאס, אבל זה מחזיר לערנות מוגברת. 

הראות בערך 2-3 מטר והרעות מעולה. בתוך המים חשוך וחום, אבל זהו, חנקן. רגע, חנקן??? בעיה קטנה. למרות שאין לא לבאדי ולא לי קורס ניטרוקס מדובר בצלילת ניטרוקס עם תערובת של 32% חמצן. מדוע? מהחשש שלקור הרב יהיו השפעות שיגרמו לדקומפרסיה, הניטרוקס הוא סטנדארטי לצלילות מודרכות. (ציטוט המועדון)

אנחנו ממשיכים והראות נפגמת על ידי ענן חול. אני רואה 1-2 מטר מסביבי ואז כלום. לא רואה לא את המדריכה, לא את הבאדי. לא פנסים (הם דלקו בתור עזרה לאיתור אחד של השני), לא בועות. שניה קודם הם היו לידי! אני נזכרת בבת זוגו של הבאדי שביקשה ממני חמישים פעם לשמור עליו ודואגת לו טיפה. שמה גם הוא איבד את השניים האחרים? סיבוב של 360 מעלות, אבל אני לא רואה כלום. העמידה גורמת לי לעלות לאט לאט למעלה, וזה די בסדר. הייתי על ניטרוקס ב10מ', אז לעלות בנוהל אובדן בן זוג בטח לא אמור לגרום בעיות. אני למעלה. כלום.8 שניות אחרי שני ראשים מופיעים. כל אחד מרחק מטר ממני. כן, גם הם איבדו אותי ועלו. מרחק מטר! יורדים שוב, אבל לרדוד, עושים עוד סיבוב קטן, שבצידו אני מגלה אבן אצתית שנראת לי מוכרת. ואכן. חזרנו.

יוצאים! נפלה לי עדשה ואני עושה את הטעות החמורה להחזיר אותה לעין. בשביל זה צריך להוריד כפפות. אם ישנו טריק איך להלביש את הכפפות חזרה לידיים רועדות מקור, אשמח לדעת זו... הן טובלות במי האגם (שלפי הוויפר קורו 12 מעלות ולפי המדריכה 7-8 ודעתי יותר כדעתה מאשר כדעת הוויפר שרגיל למים אילתים ובטח חושב שמדובר בבדיחה גרועה) ותוך פחות מחצי דקה אדומות וחסרות תחושה. זהו, סיימנו את הצלילה. לפני היציאה המדריכה מגלה משהו מעניין... המאזנים הפוכים! לבאדי יש את המאזן שלי ולי את המאזן שלו. אז כן, כתבנו על המיכלים את שמו של כל אחד... אבל שכחנו לבדוק את השמות כשהרכבנו את המאזנים ולפני הצלילה בדקנו... ו... בדיוק. אנו מחליפים מאזנים בשביל לבדוק את המצב. וכן, עם המאזן שהיה אמור להיות שלי, אכן אני יכולה לזוז טיפה יותר. בלי צורך לזרוק את המיכל על הגב או להחזיק אותו. האם אמרתי זו כבר? אחרי כל הצלילות לא עלה בדעתי שטעינו במאזנים. כל כך הרבה ציוד שבחיים לא היה לי העסיק אותי עד ששכחתי לבדוק את הדבר שעימו הייתי יכולה לפתור את כל בעיות ההתחלה. (הפקת לקחים והורדת אגו כבר אמרתי?)

יוצאים מהמים, הולכים חזרה למועדון. בביגוד הזה לפחות לא קר בחוץ. להיתפשט, לגלות שאין שם מקלחות, להתלבש, לקבל מהמדריכה תה מהביל וחיוך, לדסקס הכל שוב, לעשן, לוודא שאנו בהחלט מטורפים (ושריח אצות מהול בנאופרן נודף מעורנו) ולקבוע שני דברים. 
א. זו היתה הצלילה הכי נוראה בכל חיי!
ב. היה שווה!!!

תחרות סיפורי צלילה תחרות סיפורי צלילה תחרות סיפורי צלילה

חנות ציוד צלילה